קרמבו

חזרנו למאהל המאולתר מעוד יום של לא לעשות כלום בזמן שכולם נלחמים. רגילים כבר למריחת הזמן, לבכיינות על הדברים הרגילים של הצבא מתי הולכים הביתה ומה יהיה עם האוכל, ממש כמו בסדיר.
אחד הלוחמים מהצוותים האחרים שאל אותי אם אני מכיר מישהו בשם אליאל בן יהודה מאחר שהוא ידע שאני בערך מאותו מחזור בפלס"ר.
בחוסר עניין וחצי זלזול של הנה בא עוד משחק "פיצוחים" עניתי: "בטח, היינו באותו צוות בסדיר ".
"אליאל נהרג היום ", הוא ענה לי. ואני לא מאמין, לא רוצה להאמין לדבר שתמיד היה נראה שלא ייגע בנו. מתקשר לדנגור כי הוא יידע על דבר כזה, הוא מאשר לי את הידיעה ומוסיף שזה נודע רק לפני שעה.
כל העולם דמם באותו רגע. ואין מה להגיד ולא רוצים כלום. כל הדברים שרק לפני דקה היו חשובים, נשכחים ונהיים שוליים. גם הפרטים לא מעניינים - רק העובדה שאין יותר אליאל. שיהיה חבר אמיתי שעוזר גם כשקשה, שיזרום ולא יעשה סיפור מנסיעה לכל מקום גם אם זה בקצה המדינה, ואין עם מי לצחוק על כל "הנגביסטים" כי אין על ה-R.P.D והכאבים באצבעות מלפרק ולטעון שרשירים.
הראש מסתובב. וכל מי שהכיר אותך, ויש הרבה כאלה, מסתובב המום. לא מאמינים שזה קרה, ואני לא מאמין שזה הגיע גם אלינו. אחרי כל מה שעברנו, כל מה שעברת. וזה עדיין לא נתפס. אולי עוד תחזור, אולי הכל איזו טעות. גם אחרי הלוויה גם אחרי כל הבכי והצער, זה הכל טעות. ואולי יום אחד עוד תחזור ותופיע לנו עם החיוך הגדול שלך מרוח על כל הפנים.

 

חזרה לרשימה