טל

בכל פעם שאני נשאל או סתם נזכר בשירות הצבאי שלי, עולה לי בראש שילוב מאוד קיצוני של רגשות.
מרגעים של אושר, הגשמה עצמית וגאווה עד להבזקים של נקודות משבר קשות ושל ייסורים נפשיים ופיזיים...

ועדיין מה שתמיד חותם את הזיכרונות הקשים הוא מעיין אנחת רווחה, אותה אנחת רווחה שמזכירה שלמרות הכול, למרות כל מה שעברנו, כל המארבים, ההיתקלויות , ההתגנבויות מסמרות השיער...
למרות כל אלו הידיעה שעברתי הכול בלי לאבד אף אחד קרוב, בלי להצטרך להרגיש את הכאב הנוראי הזה שראיתי כל כך הרבה מחברי עוברים.

ועכשיו, כשלדאבוני גם אני נפגש עם הגורל המר הזה, הרגש ממאן להגיע... כאילו שאני לא מצליח לעכל שאיבדתי חבר. אני מרגיש שנתקעתי באיזשהו שלב אחרי ההלם הראשוני. אולי הלב שלי לא מוכן עדיין לספוג סוג כזה של אסון.

לא ראיתי את אליאל יותר מדי מאז שסימנו את מסלול ההכשרה ביחידה. הוא המשיך במסלול הקצונה שאליו הוכתר כבר ביום שנולד ואני נשארתי עם שאר הצוות על הקרקע המוכרת של היחידה.
אפשר לומר שהתרחקנו מאז, כאילו בהבזק של רגע אליאל הפך מחלק בלתי נפרד מהמעגל היום יום שלי למישהו שראיתי אותו רק במפגשי צוות נדירים, או דרך שיחות טלפון שהלכו והתמעטו עם כל שנה שעברה...

אך עדיין חבר לצוות זה לא מישהו שאפשר לשכוח. זה קשר שלעולם לא יימוג כמו חברויות אחרות שבאות והולכות עם השנים. חבר לצוות זה הרבה יותר מחבר, זה אח. ובייחוד במדינה שכולם קוראים לכולם "אחי", אני מרגיש שהמונח הזה בהקשר לרעי לצוות תמיד יהיה חזק עשרות מונים.

כשקיבלתי את ההודעה על מותו של אליאל הייתי בקצה השני של הגלובוס. באותו הרגע הרגשתי כאילו לבי החסיר פעימה. הרגשתי תקוע, לא ידעתי מה לעשות... איך להגיב.... פשוט המום.

ידעתי שאני צריך להתקשר לאסתר אבל לא ידעתי למה....

איך אני יכול לנחם אם אני לא מצליח להפנים? שתקתי....גמגמתי... ונתתי לאסתר להשלים לי את המשפטים....
 

חזרה לרשימה