עידו (עיזו) אקעב

אליאל,
מאז נפילתך במלחמה הארורה, זיכרונות מהעבר צפים לעיתים קרובות, כשנפגשים חבר'ה מהצוות וגם כשאני לבד עם עצמי.

כעת, חודש וחצי לאחר מותך, אני נוסע באוסטריה, הנוף ירוק, מרחבים של ירוק, פרות בשפע ולי, אולי בפעם הראשונה מאז המלחמה, תחושה חזקה של חופש. לא עוברות להן עשרים שניות, ואני נזכר במרחבים של שטח 100. גם שם כשמגיעים כלוחמים/מפקדים זהו הבית שהתחושות בו הן חזקות במיוחד, ומדהים לחשוב איך חשנו חופשיים בזמן השירות שם. נזכרתי שהגעת פעם עם החיילים שלך ליום קליעה בשטח וביצעתם ירי לאחר מאמץ. ואותך אליאל, אני זוכר כמ"מ מבצע את התרגיל ברבאק ועם חיוך, אותו חיוך שהתנוסס לך דרך קבע, כאילו אתה לא שונא בדיוק כמוני ריצה עם אפוד, ממש כאילו אתה בחופשה.
הזיכרון המתוק הזה שלך באותו יום עם החיילים מעציב אותי, אך אני מתנחם בעובדה שכך, על ידי זיכרונות כגון זה, אתה תמיד איתי. אני חושב עליך המון, ואני לוקח אותך איתי לכל מקום.

כבר מאמצע המסלול היה כיף גדול וסיפוק להתרפק על זיכרונות, געגועים לימים של חוויות שנחרטו בזיכרוננו. כיף גדול להישען על ימים שהיו.
מאז המלחמה, הצטרפו ומילאו את כל אותם הזיכרונות המאושרים בעצב, צער, וכעס כל אותם רגעים שאינם מצחיקים עד דמעות, אלא צובטים את הלב, מכאיבים ומותירים געגוע חזק לבן-אדם, חבר, מפקד, אישיות שאני אוהב ושמחתי להכיר.

כל ימי השבעה כאב לי שלא נפגשנו לעיתים קרובות יותר ושלא ניצלתי את הזכות שהייתה לי. עכשיו אני כבר לא כועס על עצמי, רק רוצה לומר תודה על כל אותם רגעים שהיינו ביחד- אם כצוות ואם רק שנינו.

אליאל אח יקר שלי, היה לי העונג והכבוד להכיר אותך,
מבטיח לעולם לא לשכוח אותך ואת משפחתך.
.

חזרה לרשימה