אוהד

אליאל,
תמונות רבות עולות לי בראש מהמסלול לצידך: הרעל המטורף בטירונות, הראבק שהיה לך בקאדרים, איך שהיית עם יותר משקל מכולם ועדיין עף לך קדימה כמו כלום, הניווטים ששובצנו יחד בהם ושידעתי שילך בהם טוב ואפילו שנהנה קצת (עד כמה שאפשר ליהנות מזה), ובעיקר את התקופה ב ח': להיות רק איתך בחדר, השיחות על המסלול, החיים, העתיד...
טקס סיום שהיה רגע מרגש בשביל כל אחד מאיתנו כשלעצמו, היה עבורך משהו מעבר, איזושהי סגירת מעגל היסטורית, והתרגשתי בעיקר כשאתה עלית לקבל את הסיכה בשבילך ובשביל המשפחה שלך.
שמחתי שהחלטת לצאת לקצינים (על אף שידעתי שתחסר לי בותיקה). ידעתי שתצליח, שזה מקומך ובאמת שמחתי לשמוע שהולך לך, שאתה מבסוט ושמבסוטים ממך.
ידעתי שהחשיבה העצמאית שלך והמקוריות בנוסף לערכים ולמנהיגות שהקרנת יביאו אותך להיות קצין לעניין, כמו שהיית.
כשהייתי מקבל את המיילים שלך ושל מתניה מדרום אמריקה "קינאתי" בכם על זה שאתם מטיילים ביחד. היה כיף לפגוש אותך כשחזרת ואפילו להספיק לטייל ולדבר קצת. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שיצא לנו להיות ביחד.
כשהתחלנו את המילואים שמענו שאתה נלחם בגזרה די חמה, היה מבאס שאתה לא איתנו, עם הצוות. היה קשה לקבל את הבשורה על נפילתך תוך כדי הלחימה ולדעת שאפילו ללוויה לא נוכל להגיע.
אליאל, נשתדל להמשיך בדרך בה היית מצפה מאיתנו.

 

חזרה לרשימה