אביעד

אליאל,
הזמן עובר והמחשבות לא מרפות, כל הזמן הם רק גדלות ומתרבות.
הכרתי אותך לפני כשבע שנים, היית אז חייל צעיר ביחידה.
בטירונות הרבינו לדבר על אהבת הארץ וכמה אנחנו צריכים לתת ולתרום, אצלך זה היה שונה הדברים האלה זרמו בדם שלך.
אני זוכר שיום אחד בשטח 100 אחד הסמלים קרא לי לראות את הפצעים שהיו לך בגב, למחרת הצעתי לך לצאת לתרגיל ללא ה-R.P.D על מנת שהפצעים יקבלו פחות זיעה ולא יחמירו, לא היית מוכן לשמוע על זה, אמרת לי שאפילו שקשה לך עם ה-R.P.D עם צריך קצת לסבול בשביל להיות חייל טוב וזה מה שאתה רוצה לעשות.
קשה לחשוב עליך בלי החיוך שהיה כל הזמן על הפנים שלך, אהבת לחיות ואהבת את החיים, אני לא חושב שיש לנו שליטה כמה זמן נחייה אבל בהחלט יש לנו שליטה באיזה תוכן נמלא את החיים שלנו. אני חושב שידעת למלא את החיים שלך בצורה הטובה ביותר החל מהדברים הקטנים של היום יום, שמחת החיים ואופטימיות ועד למחשבות הגדולות והלבטים אם זה בצבא ואם זה בחיים האזרחיים.
כששמעתי את הבשורה המרה המחשבה הראשונה שעלת לי בראש הייתה למה מכולם דווקא אתה? המשפחה שלך כבר שילמה את המחיר אז למה עוד הפעם? על השאלות האלה אין לי תשובות אבל אני יודע שלא היית מסוגל לראות את עצמך עומד במקום אחר בשעה כזאת, אהבת את הארץ הזאת בצורה מוחלטת, אהבת יותר מכל לחיות בה והתנדבת לצאת להלחם עליה. ההיסטוריה שלנו רצופה בגיבורים שלחמו על הזכות שלנו לחיות בארץ, הרבה עשו את זה משום שנקלעו לסיטואציה הזאת אולם אתה התנדבת להיות שם.
רק חודשיים לפני שנפלת ביקרת באיתמר ודיברנו על התוכניות שלך בהמשך, קשה לקלוט שכל זה לא יהיה, שמחת החיים שלך, החיוך שלך, אתה.
בשבילי ואני מאמין שגם בשביל עוד הרבה אחרים היית סמל לגבורה יהודית עוד הרבה לפני שנפלת. החיים שלך נגדעו אבל את הדרך שחיית את החיים שלך אני אקח איתי למשך כל חיי. אני לא יודע עם זה מנחם במשהו אבל השארת הרבה אחריך.
יהי זכרך ברוך
 

חזרה לרשימה