ניצן

אהוב שלי,

לא יודעת אם לכתוב לך או עליך, הכל עדיין כל כך מבולבל לי בראש..
אתה קרוב כל כך, כמעט מרגישה אותך, כמעט שומעת,
עדיין זוכרת את קולך מדבר אליי, את היד מחבקת, נשיקה קטנה..
פשוט לא רוצה לעזוב אותך עדיין
להאמין שהיה לי את החלום וכעת נותר רק שברו.

נקראת למילואים האלה, למלחמה שהפחידה אותי ואת כולנו נורא
ובמוטיבציה האופיינית לך מיהרת להתייצב.
כשעוד ניסיתי לשכנע אותך לאחר קצת, להתעכב איתי ליד השער של בסיס עמיעד
שנגנוב עוד רגע קטן ופרטי
הרי גם ככה בצבא הכל הולך לאט, בטח יתעכבו..
חתכת ואמרת שבשעה שהודיעו לך אתה תתייצב, לא לפני ולא אחרי
הבנתי

והימים חלפו לאט, לאט, אט
כולנו חיכינו, דאגנו, לא דאגנו.. ידענו שבקרוב זה יסתיים
מלחמות לא אורכות נצח
ולנו היה נצח משלנו להגשים, ילדים ללדת, חוויות לצבור.

את בית הקברות הזה הקפנו הרבה פעמים בצעידות שלנו בערבים.
שומרים על כושר, ובעצם תוך כדי כותבים את המתכון שלנו לחיים
חיים של פשטות, רוך, שותפות, חיים..

הלוואי שיכולתי לשמור עליך טוב יותר, על המדינה הזאת והעולם הזה
שזקוקים לאנשים כמוך כל כך
ובלי להבין גם הורגים אותם
מהר מדי

אהוב,
יש שיר שאהבתי ששר גידי גוב, "שיר אחרי מלחמה"
השמיעו אותו ברדיו יום אחרי שהסתיימה המלחמה ויומיים אחרי שהעולם נעצר
בדיוק כשסידרתי את הפרחים ששלחת לי לכבוד יום האהבה, מס' ימים לפני כן.
יש שורה שלא יוצאת לי מהראש, מתגלגלת שוב ושוב..
"היא מחכה , אהובה כבר חוזר, זהו שיר שבא אחרי המלחמה.."

כל כך חיכיתי לך
והמלחמה הסתיימה
אז אני לא מבינה למה רק אתה לא חוזר

חזרה לרשימה